למרות שהירידה הקלורית כתוצאה מהשתנה מוגברת של סוכר ממשיכה גם בשימוש ארוך טווח במעכבי SGLT2י- odium Glucose Cotransporter 2, המנגנונים שמובילים לעיכוב בהמשך הירידה במשקל אינם מובנים.
עוד בעניין דומה
מטרת המחקר היתה לבחון את המנגנונים של העיכוב בירידה במשקל לאחר שימוש ארוך טווח ב-Tofogliflozin, מעכב ממשפחת SGLT2, בדגש על המנגנונים נוגדי פירוק חומצות שומן (Antilipolytic) שיש לאינסולין על רקמת שומן.
ניתוח מידע משולב בוצע על שני מחקרי שלב 3 בהם נעשה שימוש בתרופה למשך 52 שבועות. ההשפעה הנוגדת פירוק חומצות שומן הוערכה בעזרת חישוב המדד Adipose Tissue Insulin Resistance - Adipo-IR, מדד התנגודת לאינסולין ברקמות שומן, שחושב מרמות האינסולין בצום ורמות חומצות השומן בצום.
מידע על 774 מטופלים עם סוכרת סוג 2 (גיל ממוצע 58.5, רמות המוגלובין מסוכרר ממוצעות 8.1%, BMIי25.6,יGFR משוערך ממוצע 83.9 מ"ל/דקה/1.73 מטר בריבוע, 66% גברים) הוכנס למחקר.
הירידה במשקל, האטה ועקומת הירידה במשקל השתטחה בין שבוע 24 לשבוע 52, לאחר ירידה ראשונית גדולה. רמות האינסולין בצום ירדו באופן משמעותי החל מתחילת המחקר עד לשבוע 24, וירידה זו נשמרה עד שבוע 52. רמות חומצות השומן בצום עלו באופן משמעותי עד לשיא בשבוע 24, ולאחר מכן ירדו עד לשבוע 52.
מדד התנגודת לאינסולין ירד באופן מתמשך עד לשבוע 52 (-3.6 ו-6.2- מילימול/ליטר כפול פיקומול/ליטר בשבועת 24 ו-52, בהתאמה; p<0.001 בהשוואה שבין תחילת המחקר לשבוע 24 ובהשוואה שבין שבוע 24 לשבוע 52). רמות גבוהות יותר של תנגודת אינסולין בתחילת המחקר היו מנבא בלתי תלוי לאיבוד משקל רב יותר בשבוע 52.
מקור:
תגובות אחרונות